לחולי פיברומיאגליה מומלץ לבצע פעילות גופנית בקצב קל ונוח. חשוב להתחיל עם חימום קל ובהדרגה להגביר את הקצב תוך הימנעות מפעילות המשלבת נחיתות חזקות. בתחילת הפעילות יתכן והחולה יחווה כאב אך אם יתחיל בקצב קל, הכאב יפחת. לעומת זאת התחלת פעילות גופנית בקצב גבוה עלולה להגביר את הכאב עד כדי פציעה. 
פיברומיאגליה הנה מחלה הקיימת בממוצע אצל 2% מהאוכלוסייה וגורמת סבל לחולים בה. הלוקים בפיברומיאלגיה סובלים מכאבי שרירים, תשישות ודיכאון. התסמונת מבלבלת וקשה לאבחון כי התסמינים שלה רלוונטים גם למצבים רפואיים אחרים. פיברומיאלגיה פוגעת בעיקר בשרירים וברקמות המחברות אותם לעצמות. זו אינה דלקת ולא נוצרים עיוותים כמו במחלת פרקים. הסימפטומים השכיחים: כאב בכל הגוף, לעיתים מתחיל בצוואר והכתפיים ואז מתפשט, רוב החולים מדווחים על רמת כאב מסוימת שקיימת תמידית: הכאב מתעצם עם התחלת פעילות גופנית ובעיקר לאחר לחץ על נקודות מגע שונות בגוף כגון: מסביב לצוואר, כתפיים, מרפקים, ברכיים ומפרקי הירך, עייפות מתונה או חמורה אצל 90% מהחולים, דומה לתשישות המוכרת מתסמונת התשישות הכרונית ; תסמינים של מע' העצבים: שינויים במצבי הרוח והחשיבה – עצב, לעיתים דיכאון קליני, חרדה. חלק מחולי הפיברומיאגליה מתקשים בביצוע מטלות מנטאליות פשוטות, סובלים מעקצוצים בגפיים והפנים, מכאבי ראש, בטן ומבעיות שונות במערכת העיכול ועוד.
מסתבר שפעילות גופנית המתבצעת על בסיס קבוע תורמת לשיפור איכות חייהם ומצבם הגופני של חולי פיברומיאגליה. פעילות גופנית באופן סדיר משפרת שינה, מורידה את רמת הדיכאון, מעלה רמה אנרגטית ומשפרת סבולת. מידת השיפור תלויה בסוג הפעילות האירובית הנבחר. אחד המחקרים המעניינים בנושא בדק את ההבדל בהשפעה של פעילות אירובית לעומת אימון גמישות על הלוקים במחלה. המחקר בדק את השפעות ההליכה האירובית על סימפטומי כאב, תנועתיות וסימפטומים פסיכולוגיים אצל חולי פיברומיאלגיה.  
נמצא שאצל חולי פיברומיאגליה פעילות אירובית (כמו רכיבה אירובית על אופניים) וכן ביצוע תרגילי גמישות, גורמים לשיפור ברמת הכאב, אך הוא ניכר יותר בקרב העוסקים בפעילות אירובית. אין הבדל מבחינת שינויים בסימפטומים פסיכולוגיים בין שני סוגי הפעילות. לחולי פיברומיאגליה מומלץ לבצע פעילות גופנית בקצב קל ונוח. חשוב להתחיל עם חימום קל ובהדרגה להגביר את הקצב תוך הימנעות מפעילות המשלבת נחיתות חזקות. בתחילת הפעילות יתכן והחולה יחווה כאב אך אם יתחיל בקצב קל, הכאב יפחת. לעומת זאת התחלת פעילות גופנית בקצב גבוה עלולה להגביר את הכאב עד כדי פציעה. הפעילות המומלצת בעיקר היא:
• הליכה: בקצב קל  3-4 פעמים בשבוע כאשר המטרה היא להגביר כמעט מידי יום את זמן ההליכה ב – 1 – 2 דק' עד הגעה ל- 60 דק' הליכה רצופה. למתקדמים ניתן לשלב ריצה קלה עם ההליכה.
• רכיבה על אופניים סטטיות: יתרונם על פני אופני שטח או כביש הוא ההימנעות מנחיתות עקב שינוי תוואי השטח.
• שחייה: טובה בזכות העבודה העדינה על רוב מפרקי הגוף.
• טאי צ'י: מאפשר תנועה בטווח תנועה רחב בביצוע תנועות עדינות תוך כדי רגיעה והתחברות לגוף.
• אימון כוח: תרגילים קלים ללא העמסת משקל רב כגון, שכיבות סמיכה על קיר(לא על הקרקע), גומיות כושר, מכונות משקל במשקלים קלים ואף ללא משקל בהתחלה.
מחקר שבדק השפעה של ריצות ארוכות על חולי פיברומיאגליה הראה שיפור ניכר במצבם. מסתבר שהפרשה משמעותית של אנדרופינים מתרחשת בעת פעילות בקצב של לפחות 60% מצריכת החמצן המרבית* והם אחראים על השיפור בתחושת הכאב. בנוסף, התמדה בפעילות אירובית בקרב חולי פיברומיאלגיה תורמת לעמידות השרירים מפני מיקרוטראומה שלהם, לשליטה על הגוף ולמחזוריות של השרירים. זה יכול להתבטא בהפחתת הסימפטומים הפסיכולוגים של החולים ובשיפור ברמת העייפות שלהם.
במחקר הנוכחי נבדקו 19 אנשים הסובלים מפיברומיאלגיה – 2 גברים, 17 נשים, בני 30-69. 10 מהנבדקים הלכו 20 דק' 3 פעמים בשבוע למשך 8 שבועות בקצב של 60-70% מקצב הלב המרבי המשוער שלהם. 9 נבדקים לא עשו כל פעילות אירובית מעבר לפעילויות יומיומיות רגילות ושמשו קבוצת בקרה. כל נבדק ענה על 3 שאלונים לפני ואחרי הניסוי.
התוצאות: קבוצת הניסוי קיבלה דירוגים נמוכים יותר בשאלון הכאב. בשניים משלושה האינדקסים בשאלון המחלה ובמימד הפסיכולוגי של שאלון הסימפטומים. במימד הפיסי בשאלון על הסימפטומים קבוצת הניסוי קיבלה דירוג גבוה יותר לעומת הביקורת.
מסקנות: נראה כי להליכה אירובית יש השפעה חיובית על חולי פיברומיאלגיה (דירוגים נמוכים של כאב ושל סימפטומים פסיכולוגיים) אך הדירוג של הכאב הפיסי היה גבוה בקרב קבוצת הניסוי. ידוע כי קורטיזול, ACTH ( הורמון המושפע ממאמץ גופני ורמתו עולה כתוצאה ממצבי דחק, עובדה המשליכה על רמת הגלוקוז בדם) ואנדורפינים משתחררים עקב פעילות אירובית ברמה גבוהה דיה.
חשוב לציין שביצוע פעילות אירובית בעצימות נמוכה יחסית לא תורמת לשיפור מהותי במצב החולים. במחקר נבדקה קבוצה שביצעה את הפעילות האירובית בטווח של 42%-56% מצריכת חמצן מרבית* ולא נראה שיפור של ממש במידת ההשפעה על החולים.
ההמלצה הנה לבצע פעילות גופנית אפקטיבית ברמה שמייצרת אפקט של שליטה על הגוף, ותורמת לתחושה טובה ומפחיתה סימפטומים פסיכולוגיים של פיברומיאלגיה.
לסיכום, פעילות גופנית משפיעה לחיוב על מצבם של הלוקים ב פיברומיאגליה אך חשוב לבחור בבפעילות הגופנית המתאימה (אירובית בעיקר) על מנת, מחד לשפר את מצבם של החולים, ןמאידך לשפר את היכולת האירובית החשובה בכל גיל ובכל מצב.
 *צריכת חמצן מרבית (VO2 MAX) – הנקודה במאמץ בה צריכת החמצן אינה עולה גם כאשר ישנה עליה בעצימות המאמץ. צריכת החמצן המרבית מייצגת את הנפח הגדול ביותר של חמצן שהגוף יכול לצרוך ביחידת זמן מסויימת. צריכת החמצן המרבית מייצגת את ההספק האירובי המרבי

צור קסטל –  M.S Sport & Exercise Science . מרצה לפיזיולוגיה של המאמץ  בקמפוס  'שיאים', באוניברסיטת תל אביב.