בקרב חולים במחלות הכרוכות בכאב יש להקפיד על פעילות גופנית ברמה נמוכה – בינונית (תחושה סובייקטיבית של קל למדי עד קשה במקצת) מפני שהגוף מצוי בתהליך החלמה מהמחלה.

סרטן, פיברומיאלגיה*, טרשת נפוצה ועוד הן מחלות כרוניות הכרוכות בכאבים לא מעטים במהלך החיים. האנשים הלוקים במחלות אלו סובלים מכאבים על בסיס קבוע ומסתבר שפעילות גופנית המתבצעת באופן מבוקר המתאים לסוג המחלה ונתונים נוספים כגון: גיל, ותק באימון, מטרת האימון, התדירות וכדומה ישפיעו באופן משמעותי במיוחד על התפקוד, אך לא רק גם על הפרשת אנדרופינים המופרשים בעת פעילות גופנית אירובית בעיקר והנם בעלי חשיבות רבה במיוחד לשם הקלת סבלם של החולים ויסייעו לשיכוך כאבם של החולים.
*פיברומיאלגיה – כאבי שרירים מפושטים ותשישות, מופיעה אצל 2% מהאוכלוסייה. תסמונת שכיחה יחסית, מבלבלת וקשה לאבחון כי התסמינים שלה רלוונטיים גם למצבים רפואיים אחרים. פיברומיאלגיה פוגעת בעיקר בשרירים וברקמות המחברות אותם לעצמות, זו אינה דלקת ולא נוצרים עיוותים כמו במחלת פרקים, זו מחלה של רקמות רכות או ראומטיזם של השרירים. סימפטומים: כאב בכל הגוף, לעיתים מתחיל בצוואר והכתפיים ואז מתפשט, רוב החולים מדווחים על רמת כאב מסוימת שקיימת תמידית ; עייפות מתונה או חמורה אצל 90% מהחולים, דומה לתשישות המוכרת מתסמונת התשישות הכרונית ; תסמינים של מע' העצבים: שינויים במצבי הרוח והחשיבה – עצב, דיכאון קליני לעיתים, חרדה, חלקם מתקשים בביצוע מטלות מנטאליות פשוטות, קהות חושים, עקצוצים בגפיים והפנים ; כאבי ראש, בטן, תסמונת המעי הרגיז ורגישות לטמפרטורה משתנה.
רמת האנדורפינים עולה בפעילות גופנית עד כדי פי 5 מרמתם במנוחה כאשר תגובתם לפעילות אירובית היא הטובה ביותר. שחרור מוגבר של האנדורפינים בזמן פעילות גופנית המסייעת בהפחתת תחושת הכאב מיוחסת ל-Exercise High המתבטאת באופוריה, בהתלהבות ובהרגשה טובה. שחרור האנדורפינים משפר את יכולת העמידות בכאב, שיפור השליטה באכילה לא מבוקרת, והפחתת דיכאון חרדות, כעס ובלבול.  בשנים האחרונות מעבודות שנעשו בתחום עולה שאותם אנדרופינים המופרשים בפעילות אירובית משפיעים באופן חיובי על תפיסת הכאב ועל חופש התנועה של חולי פיברומיאלגיה. נבדקו ההשפעות ה ההשערה הנה שפעילות אירובית עשויה להקל על הסימפטומים של פיברומיאלגיה על ידי הפרשת הורמונים שונים, אנדרופינים ושחרור קורטיזול* או *ACTH. בפעילות של רכיבה על אופניים לא נראה שיפור בסימפטומי כאב, אך בריצות ארוכות נראה שיפור ניכר. השיפור הניכר היה בעת פעילות אירובית בקצב של לפחות 60% מצריכת החמצן המרבית* ותרמו רבות להפחתת הכאב. בנוסף, התמדה בפעילות אירובית בקרב חולי פיברומיאלגיה תורמת לעמידות השרירים מפני מיקרוטראומה שלהם, לשליטה על הגוף ולמחזוריות של השרירים. הדבר עשוי להתבטא בהפחתת הסימפטומים הפסיכולוגים של החולים ובשיפור ברמת העייפות שלהם. תגובת האנדורפינים לאימון כוח תלויה בפרוטוקול האימון כאשר אימון כוח המשלב משקלים קלים ומנוחות ארוכות (כפי שמתאים לחולים ולאנשים הסובלים מכאב) מפיק כמות האנדורפינים גבוהה מאשר אימון עצים במשקלים גבוהים ומנוחות קצרות. 
בקרב חולים במחלות הכרוכות בכאב יש להקפיד על פעילות גופנית ברמה נמוכה – בינונית (תחושה סובייקטיבית של קל למדי עד קשה במקצת) מפני שהגוף מצוי בתהליך החלמה מהמחלה. אימון ברמת עצימות גבוהה עלול להחיש את תופעת ה- DOMS (Delay Onset of Muscle Soreness) – כאבי שריר מאוחרים המתרחשים כ- 24 – 48 שעות לאחר פעילות ונגרמים עקב פעילות לזמן ארוך, בקצב גבוה או בהרמת משקלים כבדים שהגוף לא הורגל להן בעבר ובכך להוסיף כאב על הכאב הקיים.
*צריכת החמצן מרבית  (VO2 MAX) – הנה הנקודה במאמץ בה צריכת החמצן אינה עולה גם כאשר ישנה עליה בעצימות המאמץ. צריכת החמצן המרבית מייצגת את הנפח הגדול ביותר של חמצן שהגוף יכול לצרוך ביחידת זמן מסוימת. צריכת החמצן המרבית מייצגת את ההספק האירובי המרבי. צריכת חמצן מרבית הנה מדד קריטי ליכולת האירובית. 
*קורטיזול – הורמון המופרש מהחלק החיצוני של בלוטת יתרת הכליה ומשפיע על רוב תאי הגוף. רמתו בדם עולה במהלך פעילות גופנית (במיוחד עצימה) ובמצבי רעב ותפקידו העיקרי הנו לעודד פירוק של חלבונים לחומצות אמינו שעשויות להפוך לגלוקוז חדש בכבד.
 ACTH*- הורמון לחץ שמעורר את בלוטת יתרת הכליה ומופרש בעת שהאדם במצב של עקה (Stress)
סקירת מחקרים:
1. במחקר שנעשה כבר בשנת 1986 על ידי מק'קיין נבדקה ההשפעה של פעילות אירובית – רכיבה אירובית על אופניים לעומת ביצוע תרגילי גמישות, על חולי פיברומילגיה ונמצא כי בשני המקרים יש שיפור ברמת הכאב, והוא ניכר יותר בקרב העוסקים בפעילות אירובית. לא היה הבדל מבחינת שינויים בסימפטומים פסיכולוגיים בין שני סוגי הפעילות.
2. במחקר על אנשים בריאים נמצא כי ריצה של 20 דקות יעילה יותר מכדור אספירין נגד כאבי ראש.
חולי סרטן
אצל חולי סרטן ישנם ממצאים המראים שפעילות גופנית המתבצעת על בסיס קבוע וגורמת להפרשת אנדרופינים מסייעת להתמודדות עם הכאב. מחקרים הראו השפעות פיזיולוגיות ופסיכולוגיות חיוביות בקרב נשים שאובחנו כחולות בסרטן השד אשר שילבו פעילות גופנית ברמה בינונית (60 – 85% מדופק מירבי) בנוסף לטיפול הקונבנציונאלי במחלת הסרטן. הפעילות כללה רכיבה על אופניים והליכה למשך 20 – 30 דקות, 3 פעמים בשבוע. הנשים אשר השתתפו במחקר בני 4 – 12 שבועות דיווחו על שיפור במצב הרוח, בביטחון העצמי, ובאיכות חייהן. למותר לציין שלא כל פעילות גופנית מותרת בתקופת המחלה וחשובה גם הנחיה מדויקת לגבי העצימות המתאימה. למשל, בתקופת הכימותרפיה לא מומלץ לבצע אימוני התנגדות אלא בעיקר אימונים קלים, מתיחות וכדומה. 
לסיכום, פעילות גופנית מומלצת לכל אדם וכמעט בכל תנאי. במקרים שבהם מדובר בחולים כרוניים חשובה תשומת הלב לעצימות, סוג האימון והנפח על מנת למקסם את התוצאות ולהשפיע באופן חיובי הן בהיבט הפיזיולוגי והן בהיבט הנפשי.
בהצלחה!   . * צור קסטל –  M.S Sport & Exercise Science . מרצה לפיזיולוגיה של המאמץ  בקמפוס  'שיאים', באוניברסיטת תל אביב.