לפי הממצאים, בניגוד לנשים רזות, יכולת ההליכה של נשים שמנות מוגבלת לא רק על ידי עודף המשקל, יכולת אירובית מופחתת ואורח החיים נהנתני שלהן, אלא גם על ידי תפיסת הכאב ואי הנוחות שלהן.

השמנה מהווה אחת המחלות השכיחות ביותר במדינות רבות בעולם. בשל כך נעשים מחקרים רבים כשאחת מהמטרות הנה התמודדות טובה יותר עם בעיית ההשמנה שגורמת לבעיות רבות מאוד כמו: השפעה שלילית על המצב הבריאותי, בעיות נפשיות, סוציולוגיות, ביצוי מועט מדי של פעילות גופנית ועוד.
אחת מהפעילויות השכיחות ביותר בכלל ואצל הסובלים מהשמנה מורבידית ( BMI שווה או גדול מ- 35 ) בפרט, הנה הליכה. מדובר בפעילות גופנית טבעית שמתאימה לכל אחד למעט אלה הסובלים מבעיה רפואית המגבילה אותם. במידה וקיימת בעיה רפואית עלולה להיות הגבלה מהותית על ההליכה בהיבטים כגון:
• סגנון ההליכה המתבטא ביישור ונעילת הברך בכל צעד, צעד קצר, הישענות לאחור ועומס על גיד אכילס והגב התחתון.  האדם השמן יתקשה לבצע תנועות מדויקות הרלבנטייות להליכה כגון: הליכה ללא גרירת רגליים, שימוש מושכל בידיים ועוד.
• חולשת שרירים ובעיות ביציבה העלולים לגום לנפילות תכופות ולפציעות המלוות בתקופות התאוששות ארוכות ללא פעילות גופנית (ובכך הגברת הסיכוי לפיתוח מחלות לב).
• העומס הרב על הרגליים מגביר משמעותית את הסיכון לשחיקת מפרקי הירך והברך עד כדי צורך בניתוח להחלפתם.
• אנשים כבדי משקל סובלים במקרים רבים מיבלות או שלפוחיות בכפות הרגליים וכן משפשפות בעור.
• כאבי שרירים בחלק הקדמי של השוק (תופעה המכונה " Shin Splint") והתפתחות דורבן  בכף הרגל.
• אי סדירות הנשימה בעת ההליכה וקושי ללכת בשל כך.
אחד המחקרים המעניינים בנושא נערך  במחלקה למדעי השיקום, הפקולטה לחינוך גופני ופיזיותרפיה, גסטויזבורג בבלגיה (Department of Rehabilitation Sciences, Faculty of Physical Education and Physiotherapy, UZ Gasthuisberg, Belgium.  ) ומטרתו הייתה  ראשית, להעריך המצאות מצבים רפואיים בעייתיים שעלולים להפריע להליכה. שנית – להעריך את ההבדל בין נשים רזות, שמנות ושמנות מורבידית לגבי כמות ההליכה, תלונות פיזיות ועוד. שלישית – לזהות משתנים של פעילות גופנית וכושר גופני התורמים לשונות במרחק ההליכה המושג במבדק של 6 דקות הליכה בקרב נשים אלו.   במחקר השתתפו 85 נשים שמנות בנות 18-65, BMI שווה או גדול מ-17.5, 133 נשים שמנות מורבידית (BMI שווה או גדול מ-35) ו-82 נשים רזות בנות אותם הגילאים (BMI שווה או נמוך מ- 26). משתתפות שסובלות ממחלות שריר-שלד או מחלות לב ועורקים, לא השתתפו במחקר. לפני המבדק נשאלו המשתתפות לגבי מספר שעות הצפייה בטלוויזיה מדי יום ולגבי דברים שמפריעים להן בהליכה, הן נשאלו לגבי הרגלי האימון שלהן ונמדדו עבור משקל, גובה, הרכב גוף, חוזק הארבע ראשי ונערך להן מבדק אופניים למדידת VO2 מקסימלי*. נערך להן מבדק הליכה בן 6 דקות במהלכו נמדדו קצב הלב, מרחק הליכה ותלונות פיזיות בתום המבדק. הנשים השמנות ושמנות מורבידית סבלו מחיכוכים בעור, לחץ בשלפוחית השתן, דליות ברגליים, כאבים בכף הרגל בעת עמידה סטטית, שחיקת הסוליות, כאבי ברכיים וכאבים באגן הירכיים, בצורה משמעותית בהרבה מהנשים הרזות. הנשים השמנות מורבידית הלכו משמעותית לאט יותר מהשאר – קצב ממוצע של 5.4 קמ"ש, השמנות הלכו בקצב ממוצע של 5.9 קמ"ש והרזות בקצב ממוצע של 7.2 קמ"ש. בנוסף קבוצת הנשים השמנות מורבידית התלוננו יותר מכולן על קוצר נשימה ועל כאבי שרירי שלד. בתום ההליכה, לאחר מיפוי הממצאים, 75% מההבדלים בין הקבוצות הוסברו ע"י BMI, VO2 מקסימלי, כוח שרירי הארבע ראשי (Quadriceps) ושעות הצפייה בטלוויזיה או השתתפות בפעילות גופנית. לפי הממצאים, בניגוד לנשים רזות, יכולת ההליכה של נשים שמנות מוגבלת לא רק על ידי עודף המשקל, יכולת אירובית מופחתת ואורח החיים נהנתני שלהן, אלא גם על ידי תפיסת הכאב ואי הנוחות שלהן.  
*VO2MAX – צריכת חמצן מירבית: הנקודה  שבה צריכת החמצן מתאזנת ואינה ממשיכה לעלות גם כאשר ישנה עלייה נוספת בעצימות המאמץ(מכונה גם צח"מ).

צור קסטל –  M.S Sport & Exercise Science . פיזיולוג של המאמץ  בשיקום הלב במרכזים הרפואיים אסף הרופא וברזילי – אשקלון.