מטפסי הרים ברמה גבוהה במיוחד מתמודדים עם כיבוש פסגות הרים בגבהים של אלפי מטרים מעל גובה פני הים (לעיתים 5000 מטרים ויותר) לשם כך יש צורך ביכולת אירובית גבוהה מאוד והתמודדות עם החמצן הדליל המצוי בפסגות ובד בבד עם המאמץ הרב המושקע בעת הטיפוס. בשל כך התמודדות עם טיפוס הרים גבוהים מצריך היערכות מתאימה מבחינת הכושר הגופני אותו יש לבנות בהדרגתיות וכן מבחינת הציוד, הכולל לעיתים בלון חמצן למקרה חירום בו המטפס מתקשה לנשום באופן סדיר היכולת האירובית והאנאירובית
אצל מטפסי הרים מאת: ד"ר איתי זיו וצור קסטל
אוכלוסיות רבות חיות, עובדות ויוצרות בגבהים של 3000 -5500 מ' מעל גובה פני הים. אולם היחשפות לגבהים לאדם שרגיל לחיות בגובה פני הים ושאינו מאוקלם לגבהים כאלה עלול לגרום לחולי ואף למוות עקב לחץ יחסי נמוך של החמצן (היפוקסיה). הסכנה אף עולה כאשר פעילות גופנית משולבת בשהייה בגבהים בעקבות הדרישות הפיזיולוגיות הנדרשות על מנת לספק חמצן למערכות הגוף.. בקרב  מטפסי הרים מקצועיים סבולת לב ריאה, כוח מתפרץ, סבולת שרירית, גמישות שיווי משקל, קואורדינציה, זריזות הם רק רשימה חלקית של מרכיבי כושר גופני הנחוצים לבצוע הטיפוס. ככל שרמת המטפס גבוהה יותר רמת הכושר הגופני תהיה גבוהה יותר. מטפסים מקצועיים הנם בעלי יכולת גופנית יוצאת דופן (לעיתים כמו של ספורטאי הישג) מסוגלים להתמודד עם עומסים גופניים ברמה גבוהה במיוחד. ברם, חשוב לציין שטיפוס הרים אינו מתאים לכלל האוכלוסייה מכיוון שמדובר בספורט עצים המאופיין בהפעלת מערכות שלד-שריר באינטנסיביות גבוהה. כמו כן נדרשת לפעול גם המערכת הקרדיווסקולרית במהלך הטיפוס. התגובות הפיזיולוגיות המיידיות לעלייה לפסגות הן:היפרוונטילציה*, עלייה בדופק מנוחה ובמאמץ תת מרבי ועלייה בתפוקת לב במאמץ תת מרבי. לאחר שהייה ממושכת ממשיך הגוף בשונה מגובה פני הים, בתגובות העשויות לתרום ליכולת האירובית כגון: עלייה בכמות כדוריות הדם האדומות, עלייה בכמות ההמוגלובין, עלייה במיטוכונדריה* ובכמות האנזימים* האירוביים. במאמצים תת מרביים רמת צריכת החמצן דומה לזו הנראית בגובה פני הים, אולם במאמץ מרבי ישנה ירידה חדה ביכולת האירובית עד כדי 72% מתחת לגובה פני הים. כמו כן ישנה איבוד נוזלים מהגוף עקב יובש האוויר והקור. מטפסי הרים ברמה גבוהה במיוחד מתמודדים עם כיבוש פסגות הרים בגבהים של אלפי מטרים מעל גובה פני הים (לעיתים 5000 מטרים ויותר) לשם כך יש צורך ביכולת אירובית גבוהה מאוד והתמודדות עם החמצן הדליל המצוי בפסגות ובד בבד עם המאמץ הרב המושקע בעת הטיפוס. בשל כך התמודדות עם טיפוס הרים גבוהים מצריך היערכות מתאימה מבחינת הכושר הגופני אותו יש לבנות בהדרגתיות וכן מבחינת הציוד, הכולל לעיתים בלון חמצן למקרה חירום בו המטפס מתקשה לנשום באופן סדיר. מבחינה פיזיולוגית המערכת הקרדיווסקולרית של המטפס מפותחת וזאת בשל המאמצים הקצרים והעצימים הנדרשים בעת הטיפוס. הדבר מהותי יותר בעת טיפוס בפסגות הגבוהות מכיוון שלכמות הכדוריות האדומות בדם (ובהתאמה ההמוגלובין) השפעה מהותית על היכולת הגופנית אצל מטפסי הרים בגבהים. ככל שמספר כדוריות הדם האדומות רב יותר, ניתן יהיה לעמוד בהצלחה רבה יותר מבחינת המערכת הקרדיווסקולרית. טיפוס הרים בגבהים דומה במידה מסוימת לאימוני אינטרוולים המבוצעים על בסיס קבוע על ידי מתאמנים אירוביים 'מן השורה' ואצל ספורטאים ברמות השונות. המטפס מבצע על בסיס קבוע מאמצים קצרים ועצימים עם מנוחה בניהם. אגב, למרות משך המאמצים הקצרים בעת הטיפוס חל שיפור ממשי  של המערכת הקרדיווסקולרית והדבר אף עשוי להספיק לשיפור יכולות פיזיולוגיות ולשמירה על הבריאות במעגלי החיים.  חשוב לציין שהדבר תלוי רבות בתדירות המאמצים, גובה הטיפוס, משך הטיפוס, רמת הדופק בעת הטיפוס ועוד.
במחקר שנערך בבית החולים האוניברסיטאי של לה-פה, ספרד (Servicio de Neumología, Hospital Universitario La Fe, Valencia, Spain) נבדקו שינויים בפרמטרים נשימתיים ובצריכת החמצן במהלך טיפוס הרים לגובה של יותר מ-3000 מטר. מטרת המחקר הייתה לבדוק האם טיפוס הרים לגובה של יותר מ-3000 מטר, מביא לשינויים במערכת הנשימתית והאם שינויים אלו מושפעים מהאקלים. 8 מטפסי הרים מקצועיים שלא עברו הסתגלות אקלימית טיפסו לגובה 3404 מטרים ובילו 3 ימים בפסגה. מסתבר שהמטפסים חוו מגבלות נשימתיות התואמות למצב של היפוקסמיה (hypoxemia ) המתבטא בחוסר חמצן בדם. תופעות אלו חלפו כשהמטפסים ירדו מההר.   *היפרוונטילציה – נשימת יתר, מצב לא תקין של נשימה מהירה ועמוקה במנוחה. למותר לציין שבמאמץ נשימה מהירה הנה תקינה.
*מיטוכונדריה  (ביחיד – מיטוכונדריון) – מבנה תוך-תאי שבו מתרחשים כל התהליכים האירוביים היוצרים ATP. תאים הצורכים כמות גדולה של אנרגיה, כגון תאי שריר אדומים העשירים במיטוכונדריה. מספרן וגודלן של המיטוכונדריה בתאי השריר קובעים את מידת הכושר האירובי. כמות המיטוכונדריה גדלה הודות לאימוני סבולת וקטנה במצבים של הפחתת תדירות האימונים ו/או הפסקתם לחלוטין.
*אנזים – חומר חלבוני שמפיקים תאים חיים המזרז תגובות או תהליכים ביוכימיים מסוימים.

המלצות לעלייה והתאקלמות בגבהים
1. עלייה של 300 – 350 מ' ביום מעל לגובה של 2500 מ'.
2. לא להמשיך לעלות בגובה במקרה של סימפטומים של מחלת גבהים  כמו: כאבי ראש, ירידה בתיאבון ובצמא.
3. לרדת בגובה אם החולי נמשך לאחר יום מנוחה.
4. אם האדם לא התאקלם לגובה, יש להימנע מפעילות עצימה.
5. שימוש בכ- 2-4 ליטר חמצן בדקה – מדובר במקרים בהם מתחילה תסמונת של מחלת גבהים לכן האדם חייב לנוח ולקבל הספקת חמצן מוגברת על מנת לאושש את הגוף.   הכושר האנאירובי אצל מטפסי הרים:
מטפסי הרים מאופיינים ביכולת אנאירובית פונקציונאלית ייחודית. המאמצים הנדרשים ממערכות שלד שריר רבים במיוחד וממש לא מתאימים לכל אדם.
השרירים המייצבים (מקבעים) במפרקים השונים פועלים בעת הטיפוס בעצימות גבוהה מאוד ובמיוחד – שרירי הליבה הכוללים את שרירי הבטן העמוקים (לדוגמה: Tranversus Abdomines), קרקעית האגן, זוקפי הגו העמוקים (לדוגמה: Multifidus) המרובע המותני (Quadratus Lumbarum) ועוד. כמו כן יופעלו גם השרירים המייצבים של מפרקי הכתף (Rotator Cuff), השרירים המייצבים של מפרק הירך ועוד.
כיווץ השרירים בעת הטיפוס הנו במרביתו איזומטרי (ללא תנועה) והדבר עשוי להיות כרוך בעצירת הנשימה מפעם לפעם. לפיכך הסכנה במקרה זה הינה היארעות תופעת וולסלבה בה חלה ירידה בכמות החמצן המגיעה אל המוח, לחץ הדם עולה וישנה סכנה להתעלפויות. עצירת נשימה בעת טיפוס בגבהים כשהחמצן דליל במיוחד אינה מומלצת כלל ועיקר.
נקודה מעניינת נוספת הינה שמטפסי הרים מחזקים שרירים לא מעטים שכמעט ולא מופעלים אצל מתאמנים "מן השורה" (ולעיתים אף אצל חלק מהספורטאים) וזאת בשל האופי הייחודי של הספורט לדוגמה: כופפי ופושטי כף היד, השרירים המייצבים של מפרק הירך, שרירים רבים הפועלים במפרק הקרסול ועוד.
מבחינה הורמונאלית חשוב להזכיר שבשל העצימות הגבוהה של הטיפוס מופרשים הורמונים אנאבוליים באופן משמעותי וזאת מכיוון שטיפוס הרים הנו ספורט אנאירובי לכל דבר ועניין. לאחר שעה רצופה של טיפוס ייתכן אף שיחל תהליך קטבולי (פירוק) מסוים של רקמת השריר. אי לכך, על מנת למתן תהליכים אלה חשובה הצריכה התזונתית בעת טיפוס ממושך (מעל שעה) וכמובן לצרוך רכיבי מזון איכותיים לפני ואחרי הפעילות. התזונה למטפסי הרים ולספורטאים המתאמנים בגובה רב חייבת להיות מרובה בפחמימות שיסייעו להחזיר את רמות הגליקוגן בשריר ואת ספיגת הנוזלים שאבדו. אכילה מרובה של פחמימות תאפשר התאקלמות מהירה לגבהים, הפחתת הסיכוי לחלות במחלת גבהים, והפחתת הירידה החדה ביכולת עם העלייה לגובה רב.מומלץ להפחית את רמת המלח ואת כמות השומן במזון מפני ששומן רב עלול להפחית את יכולת ספיגת החמצן.
לסיכום, הדרישות הגופניות (המתבטאות ביכולת האירובית והאנאירובית בעיקר) גבוהות במיוחד אצל מטפסי הרים. ניתן להמליץ על ספורט זה גם לאוכלוסייה הרחבה לשם שיפור יכולתה הגופנית וזאת בתנאי שאין מגבלות גופניות ו/או בריאותיות.

צור קסטל –  M.S Sport & Exercise Science . מרצה לפיזיולוגיה של המאמץ  בקמפוס  'שיאים', באוניברסיטת תל אביב.

השארת תגובה