אריכות ואיכות הימים של זוכי מדליות אולימפיות

פרישה מספורט הישגי מצריכה התייחסות וידע רב בכל הנוגע להתנהלות הנכונה במישורים לא מעטים (לא רק פיזיולוגיים) ולא תמיד הדבר נעשה באופן מושכל ולכך השלכות שונות שלא תמיד הן חיוביות. ברם, שכעסקינן במערכות הפיזיולוגיות חייבת להיות תוכנית פרישה מסודרת עם תוכנית אימונים המתאימה לסדר היום החדש שיימשך שנים רבות. בתוכנית זו חייבת להיות התייחסות למצב הגופני של הספורטאי, פציעות שעבר ועוד. מעניין שחלק מהספורטאים עשויים אף לסבול מפציעות מסוימות כל ימי חייהם ללא אפשרות ממשית לפתור את הבעיה. זאת בשל עומס עצום שליווה אותם במהלך עשרות שנים של קריירה. האבסורד בהתגלמותו הוא שבשנים האחרונות ניתן למצוא בנקל ספורטאים 'מן השורה' המבצעים פעילות גופנית בהיקף ועצימות של ספורטאי הישג ולא מתנהלים כהלכה ולכך השלכות שליליות על הבריאותֱ!  
ספורטאים הישגיים מתנהלים אחרת בכל הקשור לאורח חייהם, הספורטיבי בעיקר. מדובר הרי על קריירה של עשרות שנים בה הספורטאי מסגל לעצמו הרגלים מסוימים שככל הנראה ילוו אותו במרבית  מעגלי חייו. לכך השלכות רבות על איכות החיים ומסתבר – שגם על תוחלתם. חשוב לציין שהמיקוד בשנים האחרונות הנו לא רק על כמה שנים האדם יחיה, אלא בעיקר מה יהיו איכותם של השנים האחרונות של החיים. כמובן, שלגנטיקה משקל רב בעניין זה, אך לא רק, לאורח החיים משקל לא מועט ולא ניתן 'להטיל' את כל האשמה על הגנטיקה….. אי לכך, ניתן בנקל להבחין באנשים עם היסטוריה משפחתית של מחלות לב, סוכרת ועוד אך הנם במצב מעולה מבחינה גופנית בכל מעגלי החיים בכלל ובגיל המבוגר – בפרט ואילו אחרים, בעלי גנטיקה מצוינת, אך לוקים במחלות שכיחות השכם וערב ואיכות חייהם ירודה מאוד.
בהתייחס לספורטאים הישגיים ובד בבד גם לזוכים במדליות אולימפיות, לא ניתן לשמר הכושר שהושג והיכולת הגופנית המופלאה וכבר לאחר מספר שבועות ללא ביצוע גירוי גופני מתאים חלה רגרסיה מהותית בכל מערכות הגוף באשר הן. נכון, לא כל מערכת מגיבה באופן זהה. למשל, המערכת הקרדיווסקולרית מאבדת מיכולתה תוך מספר ימים כאשר לא מבצעים אימון אירובי ותוך חודש, לדוגמא, הירידה בכושר האירובי הנה מאוד משמעותית מאוד. זאת בשונה מהמערכת האנאירובית המאופיינת בירידה איטית של התפקוד ולא דומה כלל ועיקר למצב של המערכת האירובית.
עצוב, אגב, להבחין בספורטאי הישג, שחקני כדורגל, שחקני כדורסל, שחיינים, רצים מפורסמים שלאחר שפרשו מספורט הישגי הפסיקו בבת אחת לשמור על מסגרת של אורח חיים בריא, עלו במשקל באופן דרמטי ונעשו כמו כל אדם 'מן השורה' ולא נותר למעשה זכר, לפחות מבחינה חיצונית ואף בריאותית, למה שהיו מבחינה פיזיולוגית ואסתטית. דוגמאות לא חסרות בעולם בכלל ובישראל – בפרט.
נציין גם במקרה זה את גיל הפרישה מהספורט ההישגי. הרי פרישה בגיל 25 אינה זהה כלל ועיקר לפרישה של הספורטאי בגיל 38 או אף 40. מעניין לדעת שגיל הפרישה הנו פקטור חשוב מאוד המשפיע מאוד על הגיל הפיזיולוגי של הספורטאי. סביר להניח שספורטאי שפורש בגיל מבוגר נהנה מהיתרונות הרבים של עיסוק באופן כה מקצועי בספורט הישגי וזאת בשונה לעומת האחרים שלא נהנים מכל היתרונות הנלווים לכך למרות שהם עוסקים בפעילות ספורטיבית, אך באופן חובבני. בנקודה זו נציין שלכל סוג ספורט גיל הפרישה שלו. פרישה מכדורסל עשויה להיות גם בגיל 35 או אף 40 אך הפרישה מהתעמלות אמנותית או התעמלות מכשירים הנה בגילאים צעירים בהרבה. מנגד, באופן פרדוקסלי ניתן לציין מקצועות ספורט יוצאי דופן בהם דווקא תוחלת החיים (ואולי גם איכותם) נמוכה יותר מאשר אצל האוכלוסייה הרחבה (לדוגמה – פוטבול אמריקאי). ברם, ישנם ענפי ספורט המאופיינים בפחות פציעות ואף התאמה רבה יותר לגיל המבוגר לעומת ענפי ספורט אחרים. דוגמה מעניינת לכך הנה משחקי כדור על חול הים (כמו קט רגל חופים, כדורעף חופים ועוד) שאינם  זהים  מבחינת העומסים המופעלים על מערכות הגוף השונות, לרבות של שלד-שריר לעומת אותו ענף ספורט המשוחק על מגרשים רגילים – קשיחים (התייחסות לכך תינתן בפרק אחר).
פרישה מספורט הישגי מצריכה התייחסות וידע רב בכל הנוגע להתנהלות הנכונה במישורים לא מעטים (לא רק פיזיולוגיים) ולא תמיד הדבר נעשה באופן מושכל ולכך השלכות שונות שלא תמיד הן חיוביות. ברם, שכעסקינן במערכות הפיזיולוגיות חייבת להיות תוכנית פרישה מסודרת עם תוכנית אימונים המתאימה לסדר היום החדש שיימשך שנים רבות. בתוכנית זו חייבת להיות התייחסות למצב הגופני של הספורטאי, פציעות שעבר ועוד. מעניין שחלק מהספורטאים עשויים אף לסבול מפציעות מסוימות כל ימי חייהם ללא אפשרות ממשית לפתור את הבעיה. זאת בשל עומס עצום שליווה אותם במהלך עשרות שנים של קריירה. האבסורד בהתגלמותו הוא שבשנים האחרונות ניתן למצוא בנקל ספורטאים 'מן השורה' המבצעים פעילות גופנית בהיקף ועצימות של ספורטאי הישג ולא מתנהלים כהלכה ולכך השלכות שליליות על הבריאותֱ! הם מסוגלים להתאמן לעיתים גם 25 שעות בשבוע, להתאמן חרף כאב ולגרום לתהליכים שאפילו אדם קרוב שמסוגל לעצור את ההתמכרות והאובססיה לביצוע הפעילות הגופנית ובד בבד – לפציעות שעשויות להיגרם בתדירות רבה, לירידה באיכות החיים, להשקעה כספית עצומה בחלק ניכר מהמקרים על מזון, ציוד ספורט, טיפולי פיזיותרפיה ומה לא והאם עקב כך הם יהנו מתוחלת חיים רבה יותר או לפחות מאיכות חיים מצוינת? לא בטוח. לכן, אותם ספורטאים חובבנים חשוב שילווה אותם איש מקצוע מהשורה הראשונה שמסוגל לראות את התמונה באופן הוליסטי ולהנחות באופן הכי מקצועי שניתן אודות הפעילות הספורטיבית המומלצת על מנת שהשכר לא ייצא בהפסד.
בנקודה זו נציג מחקר שהתפרסם במגזין BMJ ומטרתו הייתה לבדוק האם מדליסטים אולימפיים חיים יותר מאשר אנשים אחרים באוכלוסיה. המחקר עקב אחר למעלה מ-15,000 שחקנים אולימפיים ממדינות שונות, אשר  זכו במדליות אולימפיות במשחקים האולימפיים שהתקיימו בין 1896-2010. הם הושוו לאנשים מהאוכלוסייה הכללית מאותו חתך גיל, מין ושנת לידה. נמצא כי 30 שנים לאחר הזכייה באולימפיאדה, הסיכוי של האתלט להאריך ימים היה גבוה יותר משל אנשים מהאוכלוסיה הכללית. בממוצע, האתלטים חיו 2.8 שנים יותר לעומת אנשים מהאוכלוסייה הכללית. לא חשוב אם הם זכו במדליית זהב, כסף או ארד, היתרונות מבחינת אריכות ימים – היו זהים. אתלטים שעסקו בספורט של סיבולת ובספורט המשלב סבולת עם כוח היו בעלי אחוזי השרדות גבוהים יותר לאחר 30 שנים לעומת אתלטים שעסקו בספורט של כוח בלבד. ייתכן שאריכות הימים הגבוהה יותר ממנה נהנים אתלטים אולימפיים קשורה גם לגנטיקה, אורח החיים הבריא שהם מנהלים, פעילות גופנית קבועה ואיכות החיים הגבוהה שלהם עקב הזכייה.

מאת: ד"ר איתי זיו